Please click below to read to a shiur on the parsha (in Hebrew) from the S’gan Rosh HaYeshiva, HaRav Aryeh Hendler, shlit”a
For other shiurim at Sha’alvim, please click here.
הרב אריה הנדלר, שליט"א סגן ראש הישיבה
פרשת שופטים - לב מלך - ביד ה'
אשימה עלי מלך
בפרשתנו אנו למדים על מצוות מינוי מלך לישראל:
"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא"
(דברים יז', יד-טו)
יש משהו תמוה בדרך בו התורה בחרה להציג את המצווה הזו של מינוי המלך. ראשיתה של מצווה זו בפנייה של העם ובהבעת רצון במלך. סופה של מצווה זו בציווי חיובי של "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ". הרמב"ן מציע הצעה לבאר את הניסוח הנ"ל:
"ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול אמרו לשמואל: שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, וכן כתוב שם: והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו וגו', כי מה טעם שתאמר התורה במצוה 'ככל הגוים אשר סביבותי', ואין ישראל ראויים ללמד מהם ולא לקנא בעושי עולה, אבל זה רמז לענין שיהיה, ולכך באה הפרשה בלשון הבינוני, כאשר פירשתי כבר"
(רמב"ן על דברים יז', יד)
כי אותי מאסו ממלוך עליהם
הצעתו של הרמב"ן מפנה אותנו לסיפור המלכתו של שאול בספר שמואל:
"וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם. וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם... וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ. וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּל דִּבְרֵי הָעָם וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ"
(שמואל א ח', ד-כב)
ישראל דורשים מלך. הדרישה הזו לא באה ממקור טהור אלא מתוך רצון להדמות לכל הגויים. דרישה זו, היא שמוצאת הד בציווי התורה המוצג כפי שהוא מוצג על שם העתיד. אכן, יגיע דור וישראל ידרשו לשים עליהם מלך ככל הגויים אשר סביבותיהם. על דרישה זו יצטרך לבוא מענה, ואכן, זהו הציווי של התורה בפרשתנו.
המפגש עם המסופר בפרשיית המלך שבספר שמואל, מגדילה את התמיהה סביב פרשה זו. כדרך שהדברים מוצגים בצורה דיעבדית בפרשתנו, כך גם קורה בספר שמואל. מלכתחילה הקב"ה לא אוהב את הרעיון של מינוי המלך. הוא מאשים את ישראל שהרצון במלך מונע על ידי מאיסה במלכות שמים. יחד עם זאת, כשישראל מתעקשים ברצונם במלך, הקב"ה מוביל מהלך שראשיתו בהמלכת שאול למלך ובהמשך להעברת המלוכה לדוד המלך שהוא בעצם יסוד מלכותו של מלך המשיח. שוב יש כאן יחס מורכב. מחד, ביקורת קשה על ישראל ברצונם במלך, ומאידך, הסכמה שבדיעבד לרצונם.
שתי בחינות במלך
על מנת להבין את הדברים, נבחר בדרכו של בעל 'אור החיים' הקדוש שדבריו יהוו לנו פתח להבנה מעמיקה ואקטואלית של פרשת המלך:
"ונראה שכוונת הכתובים היא על זה הדרך, לפי שיש במינוי המלך שני גדרים, א' שיהיה המבטח בו להנהיג המלחמות בעוצם חכמתו, ולצאת כגבור ביום קרב כסדר מלכי האומות, וזה הוא דבר שנאוי בעיני ה', כי סדר מלכי האומות לא ילכו בהם אחרי כשרון המעשה, אלא אחרי תועליות החושיות, הגם שלא ימצא בו דבר טוב מהמושכל, גם ישימו בו כסלם ותקותם ומן ה' יסור לבבם:
וגדר ב' הוא לכבוד ולתפארת ישראל, וכדי שה' יעשה בזכותו כדרך שהיה ה' מושיע ישראל ביד השופטים וביד מלכי ישראל הכשרים, וצא ולמד מדוד המלך וכו', ודבר זה הוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם"
(אור החיים על דברים יז', יד)
שתי בחינות הן במלכים: האחת, מלכים כדרך מלכי אומות העולם שעניינם הנהגת המדינה לתועלת. ניהול מלחמות המלכים. שימת דגש על כוח הזרוע. השנייה, להאדרת כבודם של ישראל המונהגים על ידי מלך שכוחו בא לו ממלכות שמים, וכל עניינו הוא פרסום מלכות שמים בעולם באמצעות עם ישראל.
כיון שכך, מובנים שני הפסוקים הפותחים פרשה זו. הפסוק הראשון מוסב על הדרישה שתבוא מצד העם למלך ככל הגויים. זוהי דרישה פשוטה, עממית, שאותה אין הקב"ה מקבל. הציווי הוא על מינוי מלך שעניינו "מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ". זהו מלך האמור לסמל ולייצג את מלכות שמים בעולם. מלך שכזה הוא מלך ראוי ורצוי. שני פסוקים אלו הינם בעלי משמעות חינוכית הבאה לשלול את התפיסה הגויית ביחס למלכות ולעצב דפוס מלכות ישראלי.
על פי הבנה זו מקבל גם סיפור המלכתו של שאול בספר שמואל, משמעות אחרת כפי שממשיך האור החיים הקדוש וכותב:
"ותמצא שה' הקפיד על ישראל כששאלו בימי שמואל לתת להם מלך, והענין קשה למה יקפיד ה' עליהם והלא לו יהיה שכוונת ה' בפסוק זה לרשות ולא למצוה, סוף סוף הרשות נתונה.
וכפי מה שכתבנו יש מקום לה' להקפיד על הדבר כיון שצוה ה' עליהם לבל יאמרו לשום מלך ככל הגוים כמו שפירשנו, ושאלו המלך ואמרו לשפטינו ככל הגוים לזה הקפיד ה', אבל אם היו שואלים להם מלך כרצונו יתברך לא לכח ולגבורה כדרך הגוים, היו מקיימין מצות עשה"
הממלכתיות בימינו
הביקורת שהייתה כלפי ישראל בימי שמואל, הופנתה לעובדה שרצו מלך ככל הגויים. אילו היו ישראל מבקשים מלך על פי דרכה של תורה, היו מקיימים בכך מצוות עשה.
הדגשה זו בעניינו של המלך יכולה לתת לנו הבנה טובה ביחס לתפיסת הממלכתיות שלנו על אדמתנו בדור האחרון. בספרו 'עקבתא דמשיחא' כותב הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד:
"הרעיון הלאומי כמות שהוא, אינו מוכר על ידי התורה ואינו אלא אליל חדש שגם הוא עבודה זרה. במרוצת הזמן הוליד הרעיון הלאומי בן ונקרא שמו: דתי-לאומי שם זה מורה כי התואר דתי לבדו אינו מספיק, יש להשלימו בתואר לאומי. השם הזה לכשעצמו, מהוה כפירה באחד מיסודות האמונה. נאמר: תורת ה' תמימה, היינו אין היא חסרה דבר ומום אין בה. הוזהרנו: "לא תוסיפו" ו"כל המוסיף גורע". אם הרעיון הלאומי הוא בבחינת עבודה זרה, אזי הרעיון הדתי-לאומי הוא בבחינת עבודה זרה בשיתוף"
(עקבתא דמשיחא, עמ' 47-48)
נראה שדברי ה'אור החיים' מספקים לנו כלי להתייחסות ראויה לדבריו. הרעיון הלאומי כמות שהוא, בלול הוא מערכים מקודשים שיש להם יסוד על פי תורה, ומערכים שביסודם עומד הרצון להידמות ולהיות עם ככל העמים. בהקשר זה האחרון, נוכל להסכים עם עמדתו של הרב וסרמן. לשאיפה זו של מלכות ככל הגויים אין קשר לדרכה של תורה.
אבל הרעיון הלאומי של ממלכת כוהנים וגוי קדוש על אדמת ישראל, הוא רעיון עתיק יומין. המושג דתי-לאומי יוכל להיות עבודה זרה בשיתוף רק אם הרעיון הלאומי איננו מובל על פי עקרונות שיסודם תורה. אבל אם הרעיון הלאומי הוא פרי תפיסת התורה ביחס לסדרי ממלכה, הרי שאין כאן שיתוף עם ערכי תורה, אלא ערכי תורה עצמם. לא מתאווים אנו למלך, או למלכות שתהיה ככל הגויים אשר סביבותינו. חפצים אנו במלכות המגלמת באופייה ובהופעתה עלי אדמות את המימוש של מלכות שמים. כיון שכך, אין בכך עבודה זרה ואף לא עבודה זרה בשיתוף. יש כאן שאיפה למלך ולמלכות שתממש את מלכות שמים.
שתי יראות ושני מלכים
בהבחנה שהצגנו כאן בין שני סוגי המלכות: מלכי האומות, ומלכי ישראל, עשה ה'שפת אמת' שימוש בהוראה נוספת:
"דהנה מינוי המלך הוא בעבור שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. אבל אם היו יראים את ה' לא היו צריכין מלך. וה' אלקיכם מלככם. אבל כשחסר יראת ה' צריכין מלך כמ"ש יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. עלובין בני אדם שצריכין ללמוד יראת ה' מיראת בשר ודם... ואיתא בגמ' לעולם ירוץ אדם לקראת מלך ואפי' מלכי האומות שאם יזכה יבחין כו'. פי' שמכל יראת מלך באים ליראת ה' אבל אין כל הסיבות שוין כי ע"י מלכי אומות באים ליראת העונש. אבל ע"י מלכי ישראל באין ליראת הרוממות מצד כי בחר בו ה' הי' נופל אימת המלך על האדם ומזה בא ליראת הרוממות של הקב"ה וברוך שמו"
(שפת אמת שופטים תרס"ד)
רעיון המלך מבטא בצורה חזקה ביותר את רעיון המלכות השלימה, מלכות שמים. רבן יוחנן בן זכאי מאחל לתלמידיו שיהיה מורא שמים עליהם כמוראו של בשר ודם (ברכות כח:) שיזכו ללמוד יראת שמים ממוראו של מלך בשר ודם. יחד עם זאת אין לימוד היראה הנלמד ממלך ממלכי האומות, שווה ללימוד היראה הנלמדת ממלך ממלכי ישראל. מלך ממלכי האומות מסמל את יראת העונש. אין לו מלכות מכוח עליון. יש לו מלכות מכוח היכולת שלו להעניש, להמית, להלקות. כיון שכך, התבוננות במלכי אומות העולם מחזקת את פן יראת העונש. מלכי ישראל מסמלים בהופעתם ובמלכותם, את מלכות שמים. כוחו של מלך ישראל בא לו מכוח מלכות שמים. כיון שכך, מלמדת מלכותו את היסוד של יראת הרוממות הנגזרת מרוממות מלכות שמים ולא מיראת העונש.
שבים אנו אל מלכות ישראל ההולכת ונבנית לעינינו. חפצים אנו במלכות שתבטא נאמנה את מלכות שמים. מלכות שנוכל ללמוד ממנה יראת הרוממות. מלכות שתהיה מבוא להופעת מלכות ה' בעולם בצורה מלאה ושלימה. מלכות שיתקיים בה כפי שאמר שמואל הנביא לעם: "וַה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם" (שמואל א יב', יב. וראה מיכה ב', יג)
